נולדתי בברזיל ואומצתי בארץ כשהייתי בת חודשיים.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני חיה בתחושת הודיה על כל מה שיש לי, על ההורים הנפלאים שלי, על אחותי המדהימה, על הקשרים שהשתנו והשתפרו עם השנים והחיים, על חברויות, 

על בן זוגי וילדיי, שום דבר עבורי לא נלקח כמובן מאליו.

על אף ההודיה הרבה, הבנתי בבגרותי שישנם פצעים פתוחים שמעכבים אותי מלהתפתח באמת בתחומים שמעניינים אותי, ובמשך שנים ברחתי מהיעוד שלי. 

לא הבנתי מהו אותו יעוד עד סופו, ולא ידעתי איך להתייחס לעצמי, מה יגידו ויחשבו עלי והאם אני בכלל מוכשרת מספיק כדי להצליח.

בצבא שירתי כמש"קית ת"ש. נהנתי מהקשר הבין אישי עם החיילים ומהזכות שניתנה לי להקשיב, לתמוך ולסייע בדרכים שונות.

לימים, עבדתי כמנהלת רישוי עסקים ופיקוח במועצה אזורית לב השרון.

תפקיד עם טייטל שנשמע אולי מאיים, אבל גם שם – ניסיתי תמיד למצוא את הדרך לבסיס, למהות של האדם העומד מולי, ולעזור לו בתוך סבך הבירוקרטיה.

בשלב מסוים הבנתי שאין לי עוד רצון לברוח מעצמי ופניתי למאמנת אישית שעזרה לי לעשות סדר בדברים. 

הבנתי, שאימון אישי זה המקום שלי – להקשיב, ללוות, לתמוך ולשקף, לעזור לאנשים לגלות את עצמם ולחיות חיים טובים יותר, חיים מלאי משמעות ושלווה פנימית.